לשתף
ולהשתתף.

אבא שלי, אחרי אירוע מוחי קשה, השתחרר מבית חולים שיקומי לאחר שנאמר לנו שהוא חולה ללא פוטנציאל שיקומי. החזרנו אותו הביתה, בקושי מדבר, עם מעט מאוד תקווה. בית החולים המליץ להכניס PEG — הזנה קבועה, וכשכבר היינו כמעט על סף ייאוש, מעיין הופיעה.

היא ביקשה שנמתין קצת עם ה-PEG, ואחרי ארבעה וחצי חודשים מאתגרים, אני גאה לספר שהצלחנו לגמול אותו סופית מזונדה — והכל בעזרת מעיין. אבא חזר לאט לאט לדבר ולאכול. כל פעם עוד קצת, עד שנגמל סופית.

הרופאים היו בהלם וגם אנחנו. אבל לא מעיין — היא ידעה מה היא עושה לכל אורך הדרך, בסבלנות רבה, עם המון חיוכים ואהבה.

עד לפני חצי שנה לא ידעתי לבלוע כדורים. לכאורה לא נורא, אבל בשלב מסוים זה כבר היה מעצבן — לבדוק על כל תרופה אם מותר למעוך, ולבקש מהרופא אנטיביוטיקה שמותר לפתוח את הקפסולה.

ניסיתי לתרגל לבד, ללא הצלחה. עד שיום אחד נתקלתי בפוסט שממליץ לאמא שהילד שלה לא יודע לבלוע כדורים ללכת לקלינאית תקשורת. אמרתי לעצמי שאם זה עובד אצל ילדים, זה אמור לעבוד גם אצל מבוגרים.

מצאתי את מעיין בחיפוש בגוגל, ותוך שלוש פגישות — שכללו בדיקה ותרגול עם שיעורי בית של חמש דקות ביום למשך כחודש — זה מאחוריי.

בהתחלה הייתי סקפטי, אבל זה עבד. אני כבר לא צריך להתבייש להגיד לרופא "אני לא יודע לבלוע כדורים".

עברתי אירוע מוחי, הייתי מחוברת לזונדה ולא יכולתי לבלוע ולאכול, והדיבור היה משובש.

למזלי מצאתי את מעיין. נפגשנו פעמיים בשבוע — היא מקצועית, יסודית ואכפתית, רגישה, והפכה לחברה. אחרי חודש וחצי אני כבר שותה בחופשיות ואוכלת כמעט הכל.

היא לא רק קלינאית תקשורת, היא גם תומכת רגשית. תודה לך מעיין שהארת לי תקופה קשה שעברתי.