דיבור ושפה — האם זה לא אותו דבר?
לא. אפשר לומר שהדיבור הוא המוציא לפועל של השפה.
שפה
שפה היא מערכת תקשורת שבאמצעותה מעבירים מסרים. היא יכולה להיות מילולית או לא מילולית.
- לא מילולית: הבעות פנים, מחוות גוף, קולות, תנועות ראש וידיים.
- מילולית: שפה דבורה, שפה כתובה.
תחום השפה מאגד בתוכו את החשיבה שלנו, מאגר המילים, כללי התחביר (סדר המילים במשפט), כללי השיח, השימוש בהומור, ציניות, אבסורד ועוד.
כשאדם רוצה לומר משהו, הוא יחשוב מה הוא רוצה לומר, יבחר את המילים המתאימות להבעת הרעיון, ולאחר מכן יסדר אותן במשפט לפי כללי התחביר הנהוגים בשפה.
דוגמאות להפרעות בשפה: אפזיה, קושי בשליפת מילים, קושי בארגון המסר, קושי בהפקת מבנה תחבירי תקין, שליפת מילה לא מתאימה ועוד.
דיבור
לאחר שהסתיים תהליך החשיבה, האדם ירצה להוציא את המשפט לפועל. תחום הדיבור הוא החלק הטכני, התנועתי (מוטורי), של קבוצת אברי ההיגוי: השפתיים, הלשון, הלסת, הלחיים, תיבת הקול (חלל הפה והלוע) ומיתרי הקול.
הדיבור נחלק לשני שלבים: תכנון מוטורי וביצוע מוטורי.
יש אזור במוח שמתכנן את פעולת האיברים ואת סדרן: האם ומתי השפתיים ייפתחו או ייסגרו? לאן תנוע הלשון? האם האוויר בהגייה ייצא דרך הפה או האף? לאחר שאזור התכנון הכין תוכנית פעולה, הוא שולח אותה לאזור המוטורי, שמבצע את כל הפעולות הנדרשות בתיאום ובדיוק בין כל איברי ההיגוי.
התכנון והביצוע משפיעים על מאפייני הדיבור כפי שהם נשמעים לסביבה: טון דיבור גבוה או נמוך, עוצמה חזקה או חלשה, קצב מהיר או איטי, דיבור בהיר עם דיקציה ברורה או דיבור “מרוח” עם דיקציה נמוכה.
- קושי בתכנון הדיבור ← אפרקסיה או דיספרקסיה, תלוי בחומרת הפגיעה.
- קושי בביצוע ← הפרעות בדיבור, למשל גמגום, צרידות, דיסארתריה ועוד.
למה ההבחנה חשובה
הידע השפתי מאוחסן במוח באזורים מסוימים, בעוד שהפעולות המוטוריות מתרחשות באזורים אחרים, מרוחקים יותר.
לכן יכולה להיות פגיעה בשפה ללא פגיעה בדיבור — האדם ידבר, אך המלל לא יהיה הגיוני, כמו שקורה באפזיה סנסורית. וכן להפך: השפה תהיה שמורה, אבל מבחינה פיזית האדם לא יצליח להוציא את המילים או יתקשה מאוד, כמו שקורה בדיסארתריה.
לסיכום — זיכרו ששפה ודיבור הם שני תחומים נבדלים, אך בלתי נפרדים.